<h1>ראבי"ה סימן תתקפ"ג</h1>
<h2>דף מד:</h2>
אני אשר על החתום, בא אלי שלמה בר חננאל זצ"ל במצות רבותי' שבמגנצ"א, כי היה מבטל תפילות והיה קובל על אשתו שתהיה עמו כמשפט הבנות. וקרוביה היו אומרים שהוא פסול לבא בקהל, מפני שהוא פצוע דכא. ואני הצעיר נזקקתי לו, ולאו מן חכמתא דאית בי מכל חייא, אך מצות רבותי שמרתיה. וכתבתי לו עניות דעתי, ולא שאני כדיי.
אני אבי העזרי בדקתי זה וראיתי ענינו, שנקב השתן נמשך ממקומו, ונחתך מבשר העטרה כחצי אצבע רוחב ויותר, וכשהיה משתין היה מקלח כלפי למעלה לנגד פניו. ושאלתיו ממה היה לו הדבר הזה. ויען ויאמר אלי, הלא גלוי לכל קהלינו כי הייתי חולה והולך על מקלי שחוח, ולבסוף נכווצו רגליי ולא הייתי יכול לילך זה יותר משנה אחת. וקניתי סוס והשכרתי רץ עמי, ורכבתי לברזלוניי"א לנדיב ונשיא ר' ששת הרופא. ובבואי אליו ראה ענייני ואמר לי, תולעת יש בעטרה, היא האוכלת וגם מושכת אליה הגידים של צומת הגידים, כי כולם נקשרים ואגודים זה בזה. ואם תחפוץ אחתוך לך הבשר שבו התולעת, אך ספק יש אם תוליד או לאו. ונתרציתי לו בזה. ויקח האיזמל ויחתוך מקום הרקבובית עם התולעת, ומיד נתפשטו גידי רגליי וכל איבריי. ויקח התחבושת ורטייה וירפא אותי. והנני בריא כאשר עינים רואות, ואני מתאוה לאשתי ככל אדם. ומקום החתך היה כמעט ברוחב כחצי אצבע, ומגיע עד גובהה של עטרה, עד ועד בכלל, ופגע ונגע מעט, ורוב גובהה של עטרה קיימ', וכלפי אויר העליון נחתך בעובי הבשר ולא נגע אלא למטה בסילון המקלח השתן וגובתא דשכבת זרע, ומחמת שנדבק מקום החתך זה בזה על ידי רטייה נעשה מקומו צלקת למשוך ראש העטרה אל גובהה של עטרה, ולכן השתן מקלח למעלה. ולפי העניין שראיתיו הכשרתיו לבא בקהל, דתני' בסיפרי [תצא פי' רמ"ז], לא יבא פצוע דכא וגו', איזהו פצוע דכא, כל שנפצעו הבצים שלו, ואפי' אחת מהן. אין לי אלא כולו, מניין אפי' מקצתו, ת"ל וכרות שפכה, כל שנפסק הגיד הפוסק. וכו' עד, מה בין פצוע דכא לכרות שופכה, אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שופכה אינו חוזר, וזו היא מהלכות הרופאים. הגיד הפוסק, (ו)פי' רבי' הילל, הגיד פוסק מלהוליד. ובגמר' דפרק הערל [ע"ו ע"א] תניא, ומייתי לה פרק אלו טריפות [מ"ח ע"א] ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו. ובתוספתא דיבמות [פ"י ה"ד] איתא כהאי לישנא, ניקב הגיד פסול מפני וכו'. ובדקתי בשאלתות דרב אחאי גאון, וגורס נמי, ניקב הגיד. ונראה בעיני שהוא הסילון המקלח בו קטנים ושכבת זרע, שסמוכין זה לזה וקרום ביניהם, כדאיתא בבכורות [מ"ד ע"ב]. ותנן בפרק הערל [ע' ע"א], כרות שפכה, כל שנכרת הגיד, אם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה כשר. ונראה בעי' שאם נפצע או ניקב למעלה בשדרו של גיד למעלה מן העטרה דפסול היינו דווקא כשניקב בעומק עד הסילון, אי נמי אם ניקב מלמטה, מקום הרואה את הקרקע, והגיע רק לחלל הסילון פסול, דאינו ראוי להוליד. ונתנו חכמים סימן, דאם הנקב לצד הגוף בלי שיור עטרה, בין אם הנקב מלמטה או אם הנקב מלמעלה, אבל משם ולחוץ כשר, דלא מעכב מלהיות יורה כחץ וגם נתבשל כבר במקומו. ואם ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה מסקינן [ע"ה ע"ב] דפסול, דעטרה כל שהוא מעכבת. ופר"ש, ניקב למטה מעטרה, בסוף הגיד כלפי קרקע, והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף. וכו' עד, עטרה כל שהוא מעכבת, כיון שהנקב עובר דרך על פני העטרה מתוכה, אפי' נקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול. וכו'. מתוך לשונו משמע כדברי(ו), דבעינן שיהיה הנקב עמוק עד הסילון, וכשמגיע לחלל, ולא מיירי בנקב מפולש בשני צדדין אלא רק מלמעלה מפולש ובא באלכסון עד חלל הסילון, וכשמגיע לחלל הסילון הוא למטה כנגד העטרה. ואילו היה בא הנקב מלמעלה למטה בעומק עד חלל הסילון שלא באלכסון הוה פשיטא ליה דלמעלה מן העטרה פסול ואם מלמטה מן העטרה כשר, השתא באלכסון מיבעיא ליה, ואיפשיט לחומרא. ואני ראיתי בתוספות שנתייסדו לפני רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דסבירא ליה נמי שצריך שיגיע לחלל הסילון. וזהו לשונו, מה שפר"ש שניקב באלכסון מעבר לעבר אינו נראה לי, דשכנגדו לא משמע באלכסון. ועוד, כיון שניקב הגיד למעלה מן העטרה פשיטא דפסול, דהא לא בעינן שיהא נקב מעבר אל עבר, אלא אע"ג דלא ניקב אלא מצד אחד למעלה מעטרה עד חלל הגיד גובתא דשכבת זרע נראה שהוא פסול, ולמה לי למיבעי מעבר אל עבר. ונראה לר' כמו שפר"ח, ניקב הגיד ממקום קילוח קטנים והשכבת זרע למטה מעטרה, שהוא כנגדו בשדרו של גיד למעלה מעטרה. זהו לשונו. ונר' דהכי בעי למימר ר"ח, העטרה היא באלכסון ונוטה למטה לצד פי נקב הגיד ולמעלה נוטה לצד הגוף. ונמצא כשהנקב מצד אחד (למעלה) [למטה] מן העטרה הוא יוצא מצד אחד למעלה מן העטרה אותו מקום שכנגד הנקב, ומיבעי' ליה מי אמרי' דלא מיפסל אלא היכי דמכל צידי הנקב הוי למעלה מן העטרה, או דלמא כיון דבצד אחד של הגיד הוי למעלה מן העטרה, פסול, ואפי' אין הנקב אלא עד חלל הגוף ואינו עובר כל הגיד, ובהכי מיפרשא הבעיא. ע"כ לשונם. משמע דבעו למימר שצריך שיגיע לחלל הסילון. ומכל מקום נראה לי דרש"י כיון יפה לפרש שבאלכסון הולך הנקב. ואומר אני כי לא בעי נקב מפולש מעבר אל עבר, ואינו כתוב בפירושיו. ודבריו ודברי פר"ח אומר אני שהם אחד, והמדקדק בדבר לא ימצא הדבר אלא שעובר הנקב באלכסון. ולא נהירא מה שכתבו.
ובנידון שלפנינו, זה האיש, כיון שלא נכנס בעומק עד הסילון כשר, דהא פסקינן [שם], הילכתא בין כמרזב בין כקולמוס כשר, ואוקימנא להא פיסקא אפי' למעלה מעטרה, דאי למטה אפי' נכרת (עם) [עד] הסילון. אלמא פצוע הנקב דבבשר הגיד כשר, ולא חשו לשולט בו אוירא ולא (לגרידיה) [לגרירותא], כדפרשי' בגמרא, מידי דהוה אברזא דחביתא. וכל שכן האי גברא שאין לחוש בו, שניטל רק מעט מן הבשר. ואפי' למאן דפסיל היינו משום אוירא שאינו מתחמם ומבשל שכבת זרעו, אי משום דגורר השכבת זרע, הא לאו הכי כשר, וכ"ש דפסקי' בכולהו להכשר, ובכל מקום דליכא למיחש לאוירא או לגרירותא בעינן שיגיע לחלל הסילון. וגרסי' בירושלמי [ה"ב], ר' יוחנן אמר, כקולמוס כשר, כקולמוס הפוך פסול. נ"ל פי', הקולמוס משופע לפניו וקלוש, ולצד אחוריו עב ורחב, ודכוותה בגיד כשר, מידי דהוה אברזא דחביתא. אבל אם לצד הגוף נשתפע ונקלש, ולפניו עב כלפי פי הנקב חשו חכמים לגרירותא ופסול, ולא מהני טעמא מידי דהוה אברזא דחביתא. אם יבא אדם להקשות על דבריי, כיון דלסימן לנקב המגיע לסילון נקט שיור העטרה, כדפרישית לעיל, מאי קמיבעיא ליה לרבינא, מלא החוט שאמרו על פני כולה או על פני רובה, ומאי קמהדר ליה רבה תוספאה, מלא החוט שאמרו על פני רובה וכלפי רישא. אם להקל בא יתפוס רק גבול העליונה של העטרה הסמוכה לגוף, ואם להחמיר בא יתפוס מקום כלות העטרה למטה כלפי קרקע, שבאותו מקום בעינן שיור, שגובה העטרה מסובבת והולכת באלכסון. יש להשיב, איברא, אי אניקב קאי לא הוה מיבעי' ליה, כדפרשי', ובעיא אמתני' קאי (ואבריית') [ואכריתה] קאי האי. וכן פר"ש בהדיא, וזה דחקו לפרש כן, וכיון שנכרת לגמרי מיבעי' ליה שפיר. ונ"ל, על כרחיך נקב חמור בזה מכריתה, שאפי' רוב העטרה קיימא פסול, ונקב פסול משום פצוע דכא ולא משום כרות שפכה. תדע מן הדין, הבעיא של נקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה הוקבעה על משנת פצוע דכא, וכל שמעתא לעיל מינה מיירי בפצוע דכא, ובעייא שנייה דרבינא אמתני' קאי דכרות שפכה. וכששנה בספרי, מה בין פצוע דכא לכרות שפכה, היה יכול לשנות שזה הדבר נמי ביניהם, אלא שבהילכותיהן לא נזקק התנא לפרש. ועוד, דאניקב אמרי' דזהו פסול החוזר להכשירו, ובסיפרי תניא, פצוע דכא חוזר, כרות שפכה אינו חוזר, וזהו מהילכות הרופאים, ש"מ כדפרי'. ולפי שדבר תמוה הוא מסיים, זו היא מהילכות רופאים. מיהו דווקא שהגיע לחלל הסילון, בין פצוע דכא ובין ניקב בין כרות. וגם בביצים ובגידי ביצים שייכי כולהו, כדאמר רבא בפרק הערל. ובפתרון כלפי ראשה יש קצת לה[בין]. רבינו שלמה פי', לצד גופו נשתייר מלא חוט השערה על פני רוב הקיפה, אבל אם נחתכה כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מן העטרה על פני היקף כל הגיד בציד' כלפי קרקע פסול. ור"ח לא פי' בה כלום. וסבור אני שרוצה לפרש שלצד הראש הוא גובה העטרה מצד העליון. צריך שישאר אותו בכלל הרוב, אבל אם אין אותו בכלל הרוב אלא הצדדין שכלפי קרקע הם המשלימים הרוב פסול. שאם בא לומר שצריך שישאר כלפי הגוף, מה היה מחדש לנו התלמוד לומר וכלפי ראשה, זהו פשוטה דמתניתי', דהא אכריתה (של צד הגוף) קאי, ואם נשתייר [שלצד הגוף] נשתייר. וזהו תימא שלכאורה יותר היה נראה דשייור עדיף בסמוך לסילון מלמטה מלמעלה. ובתוספות פי', נחתך לגמרי ונשאר כלפי ראשו רוב אותו שקרוי ראשה, אותו של צד הגוף או אותו של צד קרקע, כשר. גם זה אין נכון בעיניי. ומתוך לשון תלמוד הירושלמי בפ' הערל [ה"ב] משמע (נמי) [כמו] שאני מיישב לפר"ש. והכי אית' התם, כרות שפכה כל שנכרת הגיד, ונשתייר בעטרה אפי' כחוט כשר, ר' יסא בש"ר חנינא בעטרה העליונה. נ"ל דהכל אחד. בעטרה העליונה היינו כלפי ראשה, ומיהו לעולם מגיע הכריתה עד הסילון. טעמא דמילתא, דמלמעלה ראש העטרה קרובה לגוף יותר מכל שאר העטרה וגם הבשר עב, מהני ליה חום הגוף לבשל שכבת זרעו, אבל הצדדין אינם עבים ומרוחקים מן הגוף (ולא) [ו]להכי [לא] מהני רובה דידהו לבשל הזרע. והדברים הללו מהלכות הרופאים. כן צריך ליישב הדבר. וגרסי' בפ' יוצא דופן [מ"ג ע"א], אמר שמואל, כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה אינה מטמאה, מאי טעמא, שכבת זרע אמר רחמנא, בראויה להזריע. לישנא אחרינא אמר שמואל, כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מטמא. מאי טעמא, שכבת זרע אמר רחמנא. מאי בינייהו, איכא בינייהו דעקרה בהרגשה ויוצאת שלא בהרגשה. ללישנא קמא מטמאה, ללישנא בתרא לא מטמאה. ונראה דפצוע דכא וכרות שפכה נמי קים ליה לתלמודא שאינו יורה כחץ ואינו נעקר בהרגשה. ואפי' אם יאמר האדם אני מרגיש לא מהני, כדאמרי' בפרק הבא על יבמתו [ס"ה ע"א] הוא לא קים ליה ביורה כחץ, או פעמים מרגיש [ואפילו] הכי אינו יורה כחץ, ולישנא דיורה כחץ עיקר, מדנקט בההוא לישנא בהבא על יבמתו. ואפי' אם תאמר האשה, הוא יורה כחץ, לא מהני באותם שפסלו חכמים, אע"ג דאיהי קים לה ביורה כחץ, דחכמים פקיעי טפי מינה, דאפי' בההוא דחרזיה סילוא בבציו ונפק מיניה כי חוטא דמוגלא ואוליד, שלח שמואל, צא וחזור על בניו מאין הם. ותלמודא דפריך, ואימא מחוטמו, שקיל וטרי מאין לנו דטעמא דקרא משום לידה, עד דמוכח לה מגזירה שוה שהוא באותו מקום דמשום שאינו מוליד הוא. ואע"ג דגרסי' בירושלמי [ה"ב], א"ר יוסא שמעת' (בר') [הלכה כר'] ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ולי' אנא ידענא ממאן שמעי'. א"ר אמי, לא הוי ר' יוסא שמע לה מן בר אינש זעיר, דאמר שמואל, (אמר רבא) [אם יבא] לפני בעל ביצה אחת מכשירו אני. אמר רב הונא, דסבר לה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. א"ר יודן בר חני', ובלבד של ימין. אתא עובדא קומי ר' אמי, אמר ליה, ברתי דאת שריית ליה, אלא הוי ידעה שאינו מוליד. והוה ר' זירא מקלס ליה, והוי מקיים מילתא על בריה. אע"ג דלכאורה משמע דאע"ג דאין מוליד הוה מכשיר ליה, ונ"ל דה"פ, דעובדא דאתא לקמיה דר' אמי ההוא גברא לא הוליד מימיו אפי' קודם שנחתכה לו ביצה אחת, שיש הרבה בני אדם שאינם מולידים מגזירת מלך בלא חולי ופגע. והיה אומר ר' אמי, בתי את מותרת לו, שאילו היה בר בנים היה מוליד, אך בתי יודעת שמקודם לא הוליד ולכך לא תנשא לו דהיא מתאוה לזרע. ונזרע זרע ונאריך ימים. ועל פי הדברים האלה החזירו לו אשתו, ויבוא אליה ותהר ותלד בן, ואביו קרא לו אליעזר על שמי. אבי העזרי.
